מתעוררים בניחותא לארוחת בוקר ביתית ובשעה 10:00 אנחנו מצליחים לצאת מהבית... הכיוון היום הוא מזרחה, נסיעה רגועה בכבישים הנופיים בין הגבעות הפסטורליות של איזור הברקשיירס במערב מסצ'וסטס, בו עובר גם שביל האפלאצ'ים הידוע, עם עצירות לביקור בעיירות מלאות האווירה, המאכלסות את האיזור.
הכביש מזרחה מתפתל בין עצים שמחליפים את גוון עליהם בהדרגה מירוק עז, לצהוב, כתום ויש גם כתמים של אדום בוהק. השלכת עדיין לא בשיאה, אך בהחלט ניכרת.
אנחנו עוברים בין העיירות המקסימות, המשובצות בתוך הנוף המקסים.
חלקן "עיירות שרוול" עם רחוב בודד (שנקרא בד"כ Main street...)
וחלקן עיירות גדולות יותר, כמו וויליאמסטאון - עיירה אוניברסיטאית עם מבנים ארכיטקטונים מרשימים:
הכבישים שאנחנו נוסעים בהם מוגדרים "דרך נוף" (scenic byway) ואפשר בהחלט להבין מדוע
מגיעים לעיירה סטוקברידג' - אשר נחשבת לעיירת הדגל של האיזור.
העיירה מפורסמת, בין השאר, בשל הצייר והמאייר הידוע נורמן רוקוול, שהתגורר בה במשך מרבית שנותיו והנציח ביצירתו מבנים ואנשים מן העיירה. אנחנו מסתפקים בצפיה מבחוץ על הפונדק Red Lion Inn (שהונצח בציורו המפורסם של רוקוול Stockbridge main street on Christmas) ומבקרים במוזיאון האמנות המקומי, שמאכלס את ציוריו של רוקוול לאורך השנים.
המוזיאון יושב על גבעה מקסימה הצופה אל הנוף הפתוח והמרחבים סביב. בחצר המוזיאון ניצב הסטודיו המקורי של רוקוול, שגם בו ניתן לבקר.
האיורים והציורים של נורמן רוקוול הם חגיגה לעין, קוסמים גם לאוהבי האמנות שביננו וגם לשוחרי ההיסטוריה של ארה"ב (כולנו). רוקוול התמחה בסגנון שקרוי "אמריקנה" - עבודותיו נוצרו למטרות שיווקיות (שערי עיתונים, פרסומות, לוחות שנה, כרטיסי ברכה וכו') בעידן שבו אמריקה חגגה את הפריחה המסחרית שלה.
אנחנו רוכשים כרטיסים למוזיאון ובדיוק מתחיל סיור מודרך בגלריה, אליו אנחנו מצטרפים. למדים על הסגנון האמנותי, הקומפוזיציה, השימוש בצבעים וההומור לצד המסרים החברתיים, ששילב באומנותו.
אמריקה שהונצחה בציוריו של רוקוול היא תמימה, פשוטה, עליזה תמיד, מיופיפת משהו. מבקריו טענו נגדו שאינו מציג את המציאות המודרנית והמורכבת. אנחנו מתרשמים מאד מהוירטואזיות המרשימה, כשרונו לדייק בפרטים הקטנים ביותר, כמו גם יכולתו להעביר סיפור שלם בתמונה אחת.
במיוחד התפעלנו מעבודותיו השייכות לסדרה על גזענות שצייר עבור המגזין "לוק" בסוף שנות ה 60':
ממשיכים בנסיעה על ה Highway ומרוויחים שקיעה מהממת לסיום היום
הכביש מזרחה מתפתל בין עצים שמחליפים את גוון עליהם בהדרגה מירוק עז, לצהוב, כתום ויש גם כתמים של אדום בוהק. השלכת עדיין לא בשיאה, אך בהחלט ניכרת.
אנחנו עוברים בין העיירות המקסימות, המשובצות בתוך הנוף המקסים.
חלקן "עיירות שרוול" עם רחוב בודד (שנקרא בד"כ Main street...)
וחלקן עיירות גדולות יותר, כמו וויליאמסטאון - עיירה אוניברסיטאית עם מבנים ארכיטקטונים מרשימים:
הכבישים שאנחנו נוסעים בהם מוגדרים "דרך נוף" (scenic byway) ואפשר בהחלט להבין מדוע
מגיעים לעיירה סטוקברידג' - אשר נחשבת לעיירת הדגל של האיזור.
העיירה מפורסמת, בין השאר, בשל הצייר והמאייר הידוע נורמן רוקוול, שהתגורר בה במשך מרבית שנותיו והנציח ביצירתו מבנים ואנשים מן העיירה. אנחנו מסתפקים בצפיה מבחוץ על הפונדק Red Lion Inn (שהונצח בציורו המפורסם של רוקוול Stockbridge main street on Christmas) ומבקרים במוזיאון האמנות המקומי, שמאכלס את ציוריו של רוקוול לאורך השנים.
המוזיאון יושב על גבעה מקסימה הצופה אל הנוף הפתוח והמרחבים סביב. בחצר המוזיאון ניצב הסטודיו המקורי של רוקוול, שגם בו ניתן לבקר.
האיורים והציורים של נורמן רוקוול הם חגיגה לעין, קוסמים גם לאוהבי האמנות שביננו וגם לשוחרי ההיסטוריה של ארה"ב (כולנו). רוקוול התמחה בסגנון שקרוי "אמריקנה" - עבודותיו נוצרו למטרות שיווקיות (שערי עיתונים, פרסומות, לוחות שנה, כרטיסי ברכה וכו') בעידן שבו אמריקה חגגה את הפריחה המסחרית שלה.
אנחנו רוכשים כרטיסים למוזיאון ובדיוק מתחיל סיור מודרך בגלריה, אליו אנחנו מצטרפים. למדים על הסגנון האמנותי, הקומפוזיציה, השימוש בצבעים וההומור לצד המסרים החברתיים, ששילב באומנותו.
אמריקה שהונצחה בציוריו של רוקוול היא תמימה, פשוטה, עליזה תמיד, מיופיפת משהו. מבקריו טענו נגדו שאינו מציג את המציאות המודרנית והמורכבת. אנחנו מתרשמים מאד מהוירטואזיות המרשימה, כשרונו לדייק בפרטים הקטנים ביותר, כמו גם יכולתו להעביר סיפור שלם בתמונה אחת.
במיוחד התפעלנו מעבודותיו השייכות לסדרה על גזענות שצייר עבור המגזין "לוק" בסוף שנות ה 60':
התכנון להמשך היום התבסס על מרכז אאוטלט סמוך, אך אנחנו בתחושת שובע מסויים מקניות ולכן, בהחלטה משותפת, הוסכם לחזור "הביתה" (כשעה נסיעה) ובדרך לאתר מקום כלשהו לארוחת אחה"צ/ערב. אבל...
טעות קלה בעלייה ל Highway מובילה אותנו בכיוון ההפוך ומוסיפה 50 ק"מ לכל כיוון (!) , כלומר תוספת של עוד כשעה נסיעה. לאחר שגמענו את 50 ק"מ הראשונים, אנחנו עוצרים לאכול בסניף Applebee's אי שם (אין לנו מושג איפה אנחנו ...). טעים וזול במיוחד (הדיל כאן הוא 2for25 - מנה ראשונה בשרית או שני סלטים + שתי מנות עיקריות ב 25 דולר)
ממשיכים בנסיעה על ה Highway ומרוויחים שקיעה מהממת לסיום היום
הי, שבת שלום!
השבמחקעשיתי עכשיו "מרתון בלוג" של הימים האחרונים (אני מתוודה שלא קראתי מאז הייתם באגם). הנופים נראים מרהיבים וגם מרגיעים. מאד אהבתי את התמונות המנציחות את שנות החמישים בעיירה. כמו שאמרת, גם בצפון רואים שהיתה הפרדה כלשהי בין השחורים ללבנים. ציורים ממש יפים.