שלא כמנהגנו, השכמנו קום (שבע בבוקר!), העמסנו את מטלטלינו על הניסאן האמיצה (שעדיין לא משמיעה קולות מחאה, אבל בהחלט משתאה על ריבוי המטען שהתרחש בשבוע האחרון...) ונפרדנו בצער רב מהבית לחוף אגם אווסקו, בו בילינו ב 8 הימים האחרונים. נעמת לנו מאד ...
לפנינו דרך ארוכהעד גבול קנדה (3 שעות נסיעה צפונה), על מנת להספיק לשיט על נהר סיינט לורנס. יש לנו "חוב" ישן לסגור שם: לפני 21 שנים טיילנו באיזור כזוג צעיר לאחר החתונה, היה לנו תכנון עמום ומעט מאד מידע (אז לא היה אינטרנט...) והגענו לאיזור יום אחד לפני פתיחת עונת התיירות. הכל היה סגור ומנויילן ולא הצלחנו לשכנע אף בעל סירה לקחת אותנו לשיט בין האיים. הפעם, בוגרים ומנוסים הרבה יותר, אנחנו נחושים להשלים את הפער ולהתייצב בשעה היעודה בהרכב מלא, כולל הנוער שכבר נמאס לו לשמוע את סיפורי הטיול המכונן ההוא.
ורק כדי להמחיש עד כמה הזמנים השתנו מאז אותו טיול (בשנת 1994 - הטיול הראשון שלנו לארה"ב), הפעם אני מנצלת את זמן הנסיעה צפונה לעדכון הבלוג... בשנת 2015 מחוברים כל הזמן ובכל מקום (כמעט...)
גם הפעם עונת התיירות הרישמית הסתיימה, אבל לאחר תיאום מוקדם במייל עם הגורם הרלבנטי בחברת Uncle Sam Tours, אנחנו מתייצבים לשיט בדיוק בזמן. השיט נקרא Two nations tour כיוון שהוא יוצא מהצד האמריקאי של הנהר, אך במהלכו חוצים את הגבול לקנדה. 1000 האיים הוא למעשה פארק לאומי שיש בו 1864 איים קטנים, על חלקם בנויים בתים (של אנשים עשירים מאד שיכולים להרשות זאת לעצמם) ואת כל הסיפורים המעניינים אודותיהם, מספרת לנו המדריכה ג'נבה, במהלך השיט שאורך כשעתיים וחצי. מזג האויר נפלא ואנחנו מתלהבים מהנוף הנפלא והבתים המרשימים.
ג'ורג' בולט היה מלונאי עשיר שהתחיל את דרכו כמלצר וסיים כבעלים של רשתות מלונות הפאר וולדורף.
הצלחתו נזקפה לקשב הרב שהקדיש לאורחיו (המציא את שירות החדרים ואת הקונספט של "הלקוח תמיד צודק"). בשנת 1900 החל לבנות על האי הפרטי שלו טירה מפוארת עבור אישתו האהובה. לרוע המזל, בשנת 1904 , כאשר 96% מבניית הטירה הושלמה ורק 5 שבועות לפני חנוכתה, אישתו נפטרה במפתיע. הבנייה הופסקה ובולט מעולם לא שב עוד לאי, עד לפטירתו בשנת 1927. במשך שנים, סבלה הטירה מעזובה והזנחה ובשנת 1977 רכשה את הנכס רשות הגשרים האמריקאית תמורת דולר אחד (!) ומאז ועד היום, מבצעים בה עבודות שחזור בהדרגה.
בטירה 120 חדרים ו 365 חלונות (אחד לכל יום בשנה) והיא מזכירה את הטירות המלכותיות באירופה, שהיוו השראה לעיצובה. הפאר והעושר ניכרים בכל מקום. המוטיב העיצובי החוזר הוא לב, המסמל את אהבתו הרבה של בולט לאישתו, עבורה נבנתה הטירה. מכאן גם שמו של האי, שהתוואי שלו עוצב ע"י בולט בצורה של לב.
אנו מקדישים לסיור באחוזה ובגנים זמן ממושך ומתפעלים הן מהמקום והן מהסיפור.
בתום הביקור, עולים לספינה שנושאת את דגל ארה"ב על מנת לחזור לגדת הנהר ממנה יצאנו. במקביל, שטות בנהר ספינות שנושאות את דגל קנדה והן חוזרות לגדה האחרת. אין כל בדיקה בעליה לספינות וכל אחד יכול לשוט לאן שבא לו (אפילו לא בודקים כרטיסים...) ואנחנו תמהים מאד על הפרצה האבטחתית הזו.
נסיעה קצרה מאד מביאה אותנו אל המוטל שבו נלון הלילה - The West winds motel. מדובר על מוטל מקומי, שאמנם קראנו עליו המלצות רבות, אך המחיר הזול מאד (76 דולר ללילה לחדר משפחתי) והעובדה שכל התקשורת עמם התבצעה טלפונית (אין אפילו אתר אינטרנט), גורמים לנו לחשוש שההימור הפרוע הזה יסתיים במפח נפש. להפתעתינו ולשמחתינו, אנחנו מוצאים מקום מטופח מאד. הוא שוכן ממש על שפת נהר סיינט לורנס עם נוף מקסים של מזח פרטי וסירות קטנות. לאור העיתוי (הם סוגרים את המקום למשך עונת חורף בסוף השבוע הקרוב), אנחנו האורחים היחידים במוטל, הבריכה כבר מרוקנת ממים, ולא היה לנו נעים להטריח אותם (למרות שהיציעו) לקיים את הקומזיץ המובטח לאורחי המקום מדי ערב. את המקום מנהל זוג מבוגר ואדיב, ששמחו לתת לנו מידע על פאב מקומי לארוחת הערב.
אנחנו מתמקמים בחדר הגדול ביותר במוטל, הנוער מתחבר ל Wi-Fi וההורים יוצאים לסיור רומנטי לאורך המזח לקראת השקיעה.
לפנינו דרך ארוכהעד גבול קנדה (3 שעות נסיעה צפונה), על מנת להספיק לשיט על נהר סיינט לורנס. יש לנו "חוב" ישן לסגור שם: לפני 21 שנים טיילנו באיזור כזוג צעיר לאחר החתונה, היה לנו תכנון עמום ומעט מאד מידע (אז לא היה אינטרנט...) והגענו לאיזור יום אחד לפני פתיחת עונת התיירות. הכל היה סגור ומנויילן ולא הצלחנו לשכנע אף בעל סירה לקחת אותנו לשיט בין האיים. הפעם, בוגרים ומנוסים הרבה יותר, אנחנו נחושים להשלים את הפער ולהתייצב בשעה היעודה בהרכב מלא, כולל הנוער שכבר נמאס לו לשמוע את סיפורי הטיול המכונן ההוא.
ורק כדי להמחיש עד כמה הזמנים השתנו מאז אותו טיול (בשנת 1994 - הטיול הראשון שלנו לארה"ב), הפעם אני מנצלת את זמן הנסיעה צפונה לעדכון הבלוג... בשנת 2015 מחוברים כל הזמן ובכל מקום (כמעט...)
בתום השיט המודרך, אנחנו יורדים אל האי הקרוי - Heart Island
לביקור בטירת בולט - Boldt Castle, המגולל את סיפור הקמתה ושחזורה. 
ג'ורג' בולט היה מלונאי עשיר שהתחיל את דרכו כמלצר וסיים כבעלים של רשתות מלונות הפאר וולדורף.
הצלחתו נזקפה לקשב הרב שהקדיש לאורחיו (המציא את שירות החדרים ואת הקונספט של "הלקוח תמיד צודק"). בשנת 1900 החל לבנות על האי הפרטי שלו טירה מפוארת עבור אישתו האהובה. לרוע המזל, בשנת 1904 , כאשר 96% מבניית הטירה הושלמה ורק 5 שבועות לפני חנוכתה, אישתו נפטרה במפתיע. הבנייה הופסקה ובולט מעולם לא שב עוד לאי, עד לפטירתו בשנת 1927. במשך שנים, סבלה הטירה מעזובה והזנחה ובשנת 1977 רכשה את הנכס רשות הגשרים האמריקאית תמורת דולר אחד (!) ומאז ועד היום, מבצעים בה עבודות שחזור בהדרגה.
בטירה 120 חדרים ו 365 חלונות (אחד לכל יום בשנה) והיא מזכירה את הטירות המלכותיות באירופה, שהיוו השראה לעיצובה. הפאר והעושר ניכרים בכל מקום. המוטיב העיצובי החוזר הוא לב, המסמל את אהבתו הרבה של בולט לאישתו, עבורה נבנתה הטירה. מכאן גם שמו של האי, שהתוואי שלו עוצב ע"י בולט בצורה של לב.
בתום הביקור, עולים לספינה שנושאת את דגל ארה"ב על מנת לחזור לגדת הנהר ממנה יצאנו. במקביל, שטות בנהר ספינות שנושאות את דגל קנדה והן חוזרות לגדה האחרת. אין כל בדיקה בעליה לספינות וכל אחד יכול לשוט לאן שבא לו (אפילו לא בודקים כרטיסים...) ואנחנו תמהים מאד על הפרצה האבטחתית הזו.
נסיעה קצרה מאד מביאה אותנו אל המוטל שבו נלון הלילה - The West winds motel. מדובר על מוטל מקומי, שאמנם קראנו עליו המלצות רבות, אך המחיר הזול מאד (76 דולר ללילה לחדר משפחתי) והעובדה שכל התקשורת עמם התבצעה טלפונית (אין אפילו אתר אינטרנט), גורמים לנו לחשוש שההימור הפרוע הזה יסתיים במפח נפש. להפתעתינו ולשמחתינו, אנחנו מוצאים מקום מטופח מאד. הוא שוכן ממש על שפת נהר סיינט לורנס עם נוף מקסים של מזח פרטי וסירות קטנות. לאור העיתוי (הם סוגרים את המקום למשך עונת חורף בסוף השבוע הקרוב), אנחנו האורחים היחידים במוטל, הבריכה כבר מרוקנת ממים, ולא היה לנו נעים להטריח אותם (למרות שהיציעו) לקיים את הקומזיץ המובטח לאורחי המקום מדי ערב. את המקום מנהל זוג מבוגר ואדיב, ששמחו לתת לנו מידע על פאב מקומי לארוחת הערב.
אנחנו מתמקמים בחדר הגדול ביותר במוטל, הנוער מתחבר ל Wi-Fi וההורים יוצאים לסיור רומנטי לאורך המזח לקראת השקיעה.
לארוחת ערב, אנחנו מאמצים את המלצת בעלי המוטל וסרים אל הפאב המקומי Ray's שמאוכלס בדלילות. העיירה כולה מנומנמת (לא ברור האם זה המצב באופן תמידי או שמא בגלל שכבר הסתיימה עונת התיירות הרישמית), בקושי יש סועדים בפאב (לבד מאיתנו, יש במקום עוד כמה חבר'ה צעירים שמשחקים ביליארד ובאולינג).
אנחנו מזמינים ארוחת Grab a Bite - מגוון מנות המבוססות על טיגון בשמן עמוק + קינוחים להשלמת השחיתות.
שבעים ומרוצים, אנחנו חוזרים לחדר שלנו במוטל. לא טרחנו אפילו לפרוק את המזוודות מהרכב, מצטיידים בכלי רחצה ובגדים להחלפה - עצירת לילה קצרה. מחר ממשיכים בנסיעה דרומה.
לילה טוב מאפ-אפ-אפסטייט ניו יורק (גבול קנדה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה